מחקר חדש של הדוקטורנטים שחף לשם ואלדד קהא מהמעבדה של פרופ' אייל קלנטרוף פורסם לאחרונה European Journal of Psychotraumatolgy. המחקר בחן תופעה של טראומה משנית - מצב שבו אנשים מציגים תסמינים של פוסט טראומה/מתח מעצם הידיעה שאחד מיקיריהם חווה את האירוע הטראומתי, גם מבלי לחוות את האירוע הטראומתי בעצמם.
טענתה המרכזית של פרופ' ענת פרי, במאמר דעה שפורסם בכת העת Nature Human Behaviou שאמפתיה אנושית דורשת מוטיבציה, וגוזלת זמן ומאמץ. על ידי הקשבה, דאגה, גילוי אכפתיות והבנה, בני האדם מאותתים על נכונות להשקיע משאבים, ובכך מרמזים על משמעותו של הנמען עבורם. תגובה אמפתית דומה מבינה מלאכותית, אינה כרוכה בעלות רגשית או בזמן, ואינה דורשת מאמץ. אלגוריתם ממוחשב יגיב בהתלהבות דומה לכל אחד, ואף יעשה זאת במקביל. כתוצאה מכך, בזמן שהבינה מלאכותית תחולל מהפכה בחלק גדול מחיינו, האמפתיה תמשיך להיות אחד התחומים הבודדים שימשיכו להיות מוערכים יותר בצורתם האנושית.
קבוצות המעורבות בסכסוך ממושך מפתחות ומפיצות אמונות חברתיות כדי לתת מענה לצרכי החברה שלהן. אמונות אלו משמשות אותן גם כדי לגייס תמיכה בזירה הבינלאומית. שתי אמונות מפתח, המושמעות בדרך כלל לקהילה הבינלאומית על ידי מנהיגי קבוצות יריבות, נוגעות לאיומים הנשקפים לקבוצתם ולשאיפת קבוצתם לשלום.
כאשר יש קצב בסביבה שלנו – אנו נוטים להסתנכרן איתו. בין אם זה ביט מקפיץ, או צעידה משותפת בהרים, אנחנו מתאימים את עצמנו לקצב שבחוץ.
בנוסף, המערכת המוטורית שלנו מייצרת מקצבים ספונטניים משל עצמה. כך שגם כאשר אין קצב בחוץ - יש קצב שמגיע מבפנים. קצבים פנימיים באים לידי ביטוי בתנועה החופשית שלנו ובדיבור.
״המוח החברתי״ נחשב במשך שנים כמערכת מולדת שהתפתחה באבולוציה, שמכילה איזורים שמגיבים באופן סלקטיבי למידע חברתי. אפשרות אחרת היא שאין צורך להיוולד עם ידע מוקדם על חברתיות, או עם מערכת ייעודית, וכי המוח לומד לעבד מידע חשוב, חברתי ולא חברתי באותו המנגנון.
לאחרונה פורסם מאמר של ד"ר שיר אציל (ואחרים) שנועד לבדוק האם יש לנו איזורי מוח חברתיים. החוקרים ערכו מטה-אנליזה על פני 493 מחקרי מוח חברתיים ולא חברתיים, עם 7801 נבדקים, והשוו בין תפקודי מוח חברתיים ולא חברתיים.
לעתים קרובות נראה שרגשות ומצבי רוח גורמים לנו להתנהג ללא היגיון. מדוע, אם כן, יש לנו אותם? במאמר חדש, עמנואל אביב וד"ר ערן אלדר חושפים את הרציונליות שעשויה להיות חבויה אפילו בהטיות רגשיות שכביכול לחלוטין אינן רציונליות. לשם כך, הם מזהים שלושה חישובים שמצבים רגשיים מתווכים: חישובים לגבי היכן אנחנו נמצאים, לגבי מה שאנחנו עושים, ולגבי מה צופן העתיד שלנו. חישובים אלה הם אמצעים עיקריים שבאמצעותם בני אדם ובעלי חיים לומדים ומקבלים החלטות, וכל אחד מהם מתווך באמצעות רגש או מצב רוח שונה ומוכר.
כיצד אנו חושבים? החוויה האישית שלנו והמחקר הפסיכולוגי מצביע על כך שהמחשבות שלנו פעמים רבות עוקבות זו אחר זו באופן אסוציאטיבי. התהליך האסוציאטיבי הזה סיקרן במשך עשרות השנים האחרונות חוקרים ואף פסיכותרפיסטים רבים. על אף זאת, ההבנה שלנו לגבי המנגנונים שמאפשרים לנו 'לבחור', בכל פעם, אסוציאציה אחת מבין אינספור אסוציאציות אפשריות – אינם מובנים דיים.
ניסיון של אנשים להסתיר את מה שהם יודעים היא תופעה קיימת, בין אם בבית משפט, בהערכות נוירופסיכולוגיות או במערכות יחסים בינאישיות. לניסיונות אלו ישנן לעיתים השלכות משמעותיות, כמו הפללת פושעים או סיכול פעולות טרור. לאור זאת, ישנו ביקוש לכלים אמפיריים, מבוססי תיאוריה, אשר יאפשרו איתור של זיכרונות מוסתרים וימנעו האשמות שווא.
מגיפת הקורונה שינתה מהותית את הדרך שבה בני אדם מתקשרים, הן כיחידים והן כקבוצות, לנוכח התפרצות כה נרחבת. במחקר שהוביל הדוקטורנט נמרוד ניר יחד עם פרופ׳ עירן הלפרין והחוקר הדרום קוריאני Juhwa Park ביקשו החוקרים לבחון את ההשפעות של מגפת הקורונה על רגשות ועמדות בין קבוצות בתוך סכסוך בין קבוצתי מתמשך: דרך הסכסוך הקוריאני.
תפיסת זמן היא חלק מהותי מהיום-יום שלנו. במקרים רבים היא בלתי נפרדת משאר הפעולות שאנחנו עושים - למשל, במהלך כל משחק כדור אנחנו עוקבים אחרי מהלך ומהירות הכדור כדי להחליט באיזה קצב לרוץ ומתי לשלוח יד כדי לתפוס את הכדור. במקרים אחרים היא נבחנת יותר - אנחנו יודעים לומר אם צליל נמשך זמן קצר או ארוך, גם כאשר הצליל עצמו זהה משאר הבחינות. בניגוד לחושים שלנו שנסמכים על איברים ידועים, כמו עיניים לראייה ואוזניים לשמיעה, אין ככל הידוע איבר מסוים שמהווה את השעון הפנימי שלנו.
