כאשר יש קצב בסביבה שלנו – אנו נוטים להסתנכרן איתו. בין אם זה ביט מקפיץ, או צעידה משותפת בהרים, אנחנו מתאימים את עצמנו לקצב שבחוץ.

בנוסף, המערכת המוטורית שלנו מייצרת מקצבים ספונטניים משל עצמה. כך שגם כאשר אין קצב בחוץ - יש קצב שמגיע מבפנים. קצבים פנימיים באים לידי ביטוי בתנועה החופשית שלנו ובדיבור.

ניסוי שבוצע על ידי לאה סנפירי, ניר שלו ויעל קפלן מהמעבדה של איילת לנדאו ותוצאותיו התפרסמו לאחרונה ב-European journal of neuroscience, נמדדו הבדלים בין אישיים ברגישות של אנשים לקצב בסביבה, במהלך ביצוע משימה ויזואלית. החוקרים ראו שכאשר יש קונטקסט קצבי הביצועים התפיסתיים של אנשים משתנים יחד עם הקצב: אנשים תופסים טוב יותר מטרות ויזואליות שמופיעות בסנכרון עם הקצב החיצוני לעומת מטרות שמופיעות לפני או אחרי הביט.

עוד נמצא כי קצב ההצגה עצמו (מהיר/איטי) משפיע על מידת הרווח התפיסתי עבור מטרות שמופיעות בסנכרון עם הביט. ככל שהקצב היה איטי יותר אנשים הרוויחו ממנו יותר. בנוסף, ראו החוקים שמידת הרווח התפיסתי תלויה גם בקצב המוטורי הספונטני של כל נבדק ונבדקת. אנשים בעלי קצב ספונטני איטי יותר (כפי שנמדד באמצעות מטלת הקשה חופשית, בטרם ביצוע המטלה התפיסתית), היו מושפעים יותר מהקצב החיצוני ביחס לאנשים בעלי קצב ספונטני מהיר יותר.

הממצא הזה מדגים שונות חשובה באופן שבו אנשים נמצאים באינטראקציה עם קצבים בסביבה שלהם: על אף שאנשים לא נדרשו לסנכרון מפורש עם הקצב החיצוני שהצגנו, הקצב הספונטני שלהם ניבא את מידת הרגישות לקצב החיצוני, ומתוך כך את ביצועיהם במטלה קוגניטיבית. לאור זאת אנו מציעים שקצב ספונטני הוא תכונה אישית משמעותית שעשויה לבוא לידי ביטוי בטווח רחב של משימות ואתגרים יומיומיים.

לקריאת המאמר המלא לחצו כאן