תפיסת זמן היא חלק מהותי מהיום-יום שלנו. במקרים רבים היא בלתי נפרדת משאר הפעולות שאנחנו עושים - למשל, במהלך כל משחק כדור אנחנו עוקבים אחרי מהלך ומהירות הכדור כדי להחליט באיזה קצב לרוץ ומתי לשלוח יד כדי לתפוס את הכדור. במקרים אחרים היא נבחנת יותר - אנחנו יודעים לומר אם צליל נמשך זמן קצר או ארוך, גם כאשר הצליל עצמו זהה משאר הבחינות. בניגוד לחושים שלנו שנסמכים על איברים ידועים, כמו עיניים לראייה ואוזניים לשמיעה, אין ככל הידוע איבר מסוים שמהווה את השעון הפנימי שלנו.

במחקר חדש פרופ' איילת לנדאו והדוקטורנט ניר אופיר מצאו תגובה מוחית לסוף גירוי שמייצגת את המרחק מה"קו" (או עד כמה גירוי הוא קצר): ככל שהגירוי נמשך זמן קצר יותר, כך התגובה הייתה גדולה יותר. המחקר גילה גם שהתגובה המוחית לא מייצגת את המשך האמיתי של גירוי, אלא את המשך הנתפס. כלומר, כאשר היו מקרים בהם הוצג משך זהה, אבל המשתתפות קיבלו החלטה שונה, התגובה המוחית הייתה גדולה יותר כאשר המשתתפות החליטו שמשך הגירוי היה דומה יותר למשך הקצר שהן למדו באימון.

במחקר השתתפו למעלה ממאה משתתפות ומשתתפים (רובן ככולן סטודנטיות), שביצעו מטלה פשוטה בזמן שהפעילות המוחית שלהן נמדדה בעזרת EEG. במטלה המשתתפות התבקשו להחליט אם משך זמן של גירוי (למשל תמונה על המסך) דומה יותר למשך זמן קצר או ארוך שהן אומנו לזהות בתחילת הניסוי.

במקביל לעניין הבסיסי במנגנונים שאחראים לחלק כל כך מהותי בחוויות שלנו, ישנן גם עדויות שתפיסת זמן היא יכולת שנפגמת בהפרעות פסיכיאטריות ומוחיות מסויימות כגון סכיזופרניה ופרקינסון. הבנה טובה יותר של המעגלים המוחיים שקשורים לתפיסת זמן יכולה לפתח מטרות חדשות למחקר של הבסיס הביולוגי של ההפרעות הללו.

לקראית המאמר המלא לחצו כאן