ד"ר טלי קליימן, חוקרת פסיכולוגיה חברתית במחלקה, מנתחת.
תהליכים פסיכולוגיים בסיסיים, שעוברים על כולנו מעצם היותנו אנושיים, יכולים לנבא את ההשלכות הפוטנציאליות ארוכות הטווח של השינויים המשפטיים והמשטריים. הנה שתי דוגמאות עיקריות:
א. דיסוננס קוגניטיבי
תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי שהוצעה על ידי ליאון פסטינגר בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת היא אחת התיאוריות החשובות בפסיכולוגיה. היא נבחנה וזכתה לתמיכה גורפת באלפי מחקרים.
הרעיון פשוט ואינטואיטיבי מאוד. אנשים (אנחנו) לא אוהבים חוסר עקביות. בעיקר אנחנו לא אוהבים חוסר עקביות בין העמדות שלנו לבין ההתנהגות שלנו בפועל. חוסר עקביות כזה יוצר את הדיסוננס, תחושה מאוד לא נעימה, שאנחנו רק רוצים להיפטר ממנה, ממש כמו צמא או רעב חזקים. את ההתנהגות אנחנו לא יכולים לשנות. אז מה נותר לנו לעשות כדי להיפטר מהדיסוננס? לשנות את העמדה.
איך דיסוננס קוגניטיבי קשור להפרדת רשויות?
דיסוננס הוא קשה במיוחד כשמדובר בהחלטות קשות, מה שאפשר לכנות close call decisions.
אם שופטים יהיו תלויים בחסדי הממשלה כדי להתמנות או להתקדם, הם יעמדו בפני החלטה קשה במיוחד. נניח שיגיע לפתחם מקרה שבו עמדתם המלומדת המקצועית סותרת את עמדת הממשלה (כל ממשלה, ימין, שמאל, מרכז). מצד אחד הם כמובן ירצו לפעול (לפסוק) לפי עמדה זו שגובשה מתוך ידע, מקצוענות, וניסיון. מצד שני, הם יודעים שכדי להתקדם, וזו כמובן מוטיבציה אישית, מקצועית, וציבורית חשובה וראויה, הם צריכים לפסוק בניגוד לעמדתם. בחלק מהפעמים הם יפסקו לפי מה שהם חושבים שהוא ראוי. בחלק אחר, ממגוון סיבות, הם יפסקו באופן שנוגד את עמדתם. לא בגלל שהם שופטים לא מקצועיים, או לא מוסריים או לא הגונים. פשוט בגלל שהם בני אדם. מכיוון שאת ההתנהגות (הפסיקה) הם לא יוכלו לשנות, מה שישתנה זו עמדתם. זה לא יקרה מתוך פסיקה אחת, לא ביום אחד ולא בשבוע אחד, ולא לכולם בבת אחת. אבל לאט לאט, בגלל תהליך פסיכולוגי פשוט, הרבה פעמים לא מודע, שקורה לכולנו כל הזמן, שופטים יפסקו בהתאם לעמדת הממשלה ולא בהתאם לעמדתם המקצועית.
ב. הצדקת המערכת (System justification).
דודו טסה שר ״בסוף מתרגלים להכל״. הוא כנראה צודק. וזה מאוד מפחיד שהוא כנראה צודק.
תיאוריית הצדקת המערכת (System justification theory) מסבירה למה.
על פי התיאוריה יש לנו צורך לראות את המערכות הפוליטיות והחברתיות שאנחנו חלק מהן כהגונות, הוגנות, וצודקות (fair and just). זה הגיוני מאוד. קשה לחשוב שאנחנו חיים בעולם כאוטי ושרירותי.
אבל מערכות פוליטיות וחברתיות לא משרתות באופן שווה את הצרכים של כולם. יש כאלה שהמערכת מיטיבה איתם, ולהם באמת אין בעיה לראות את המערכת כצודקת גם ממניעים כלכליים וגם ממניעים פסיכולוגיים (״אני מוכשרת ולכן זה הוגן שאני מרוויחה יותר״). אבל יש כאלה שהמערכת ״דופקת״ אותם (pardon my French). להם, אין מניע כלכלי לראות את המערכת כצודקת והוגנת, אבל המניע הפסיכולוגי מאוד מאוד חזק.
מצד אחד, כאמור, מפחיד לחשוב שאנחנו חיים בעולם שרירותי, אז המערכת חייבת להיתפס כהוגנת. מצד שני, אם המערכת צודקת והוגנת ואנחנו עדיין לא מקבלים את מה שאנחנו חושבים שמגיע לנו, מה זה אומר עלינו? שאנחנו לא חכמים? לא מוכשרים? לא טובים מספיק? גם זו לא מחשבה נעימה במיוחד.
מה עושים? מוצאים דרכים יצירתיות להצדיק את המצב. מחקרים מראים שדווקא קבוצות חלשות ומוחלשות נוטות להצדיק את המערכת במגוון דרכים יצירתיות.
קשה מאוד להיאבק לבד במערכת. קשה אם את אישה שרוצה להיות טייסת (בג״צ אליס מילר), וקשה לזוג להט״ב שמבקש את אותן זכויות של זוג הטרוסקסואלי (בג״צ יונתן דנילוביץ׳), וקשה אם את ילדה מזרחית שרוצה ללכת לבית ספר עם כולן (בג״צ עמנואל). מערכת משפט עצמאית מאפשרת לא להיות לבד במערכה מול המערכת.
מה יקרה אם כן נהיה לבד במערכה? לא יהיה לנו כח להיאבק, ולכן באין ברירה ייכנס המנגנון הפסיכולוגי של הצדקה ורציונליזציה: ״אני אומנם עניה, אבל עניים יותר מאושרים מעשירים״, ״אני אומנם מרוויחה פחות מגבר שעושה את אותה העבודה אבל אותי מחבבים יותר ויש לי יותר קשרים חברתיים״. המשמעות היא שבסופו של דבר אנחנו נמצא דרך להצדיק כל אפליה וכל התעמרות, גם היא תהיה מופנית כלפינו ולא ״רק״ כלפי אחרים.
בפראפרזה על דודו טסה, ״בסוף מצדיקים את הכל״. אבל לא הכל צודק.